אז די פישלתי בזמן האחרון עם חוסר עדכון הבלוג, אני מקווה שכתיבת הפוסט הנוכחי מסמלת את ההתחלה החדשה... כמובן שחוסר התגובות לבלוג לא כל כך מדרבן לכתוב, אך תגובות הרחוב די מעודדות - כל בוקר אני פותח את החלון וצועק: "אם אתם רוצים שאמשיך לכתוב, תמשיכו ללכלך" ואכן הרחובות מטונפים.
למי שלא הבין, אנחנו בהודו. כן בהודו. אני יודע, חלקכם מופתעים אבל בסוף קיבלנו את הויזה ונחתנו בשלום.
לגבי הויזה, לאחר מאמצים די רבים של החברה הגיעה הישועה בדמות אישור העבודה המיוחל. אני חייב למסור פה תודה למי שבסופו של יום אישר את הויזה, לא זוכר את שמו המלא להלן תמונתו:
![]()
שימו לב לחץ הצהוב, שם ישבה הויזה שלי בחודשים האחרונים.
אז אנחנו כבר כמעט שבועיים בהודו. הטיסה הייתה די קלה יחסית למלחמה שהתכוננו אליה - לשמחתי לא נאלצנו להשתמש בארסנל הנשק שכלל: כרית מהבית, שתי שמיכות, חמישה סטים של בגדי החלפה (יכול להיות שהיו יותר), 6 גרברים וחבילה של סרטי DVD נוספים לילדה. אבל העיקר שהגענו מוכנים..
בשדה התעופה נראינו די מצחיק ולא קשה לתאר זאת, תחשבו על זוג עם שתי ילדות, 6 מזוודות (150 קילו), 2 כסאות בטיחות, 2 עגלות ילדים ועייפות בעיניים. כשאני מביט לאחור, סלאח שבתי קטן לידינו :)
אם הגיענו למומבאי, יפית התרשמה מיופי והנקיון השורר בכל מקום. היא אפילו השוותה את העיר לניירובי שידועה בבטחון התושבים ואיכות החיים, אני טענתי שהכל יחסי ומבחינתי מומבאי היא בירת אסיה (מקווה שהיא לא קוראת את הבלוג, אבל על מי אני עובד).
יש הרבה מה לספר אבל תתייאשו מהאורך, אז החלטתי לתמצת את החוויה בשבועיים אלו ע"י מספר ציטוטים:
נועה: "אבא, הבטחת לי חברים חדשים, איפה הם?"
יפית: "המקום הזה נראה כמו ניירובי".
יפית: "אני בסדר, לא התאכזבתי מאוד כי לא היו לי ציפיות".
יפית: "לא נעים לי לעבור במלון, כל פעם שאני עוברת כל העובדים נעמדים ומסתכלים עלי".
נועה: "הנה פרה ועוד פרה ועוד פרה..."
נועה: "אני מתגעגעת לבית שלי"
נועה: "לא דיברתי עם אופיר במחשב".
אחד מעובדי המלון, על ליהי: "היא יפה כמו האבא".
שי: "אל תשכח להגיד לאשתי".
נועה: "לא בא לראות עוד בתים".
שי: "מה נסגר עם ההודים האלה, מתחילים את היום באחד עשרה".
יפית: "אני מרגישה כלואה במלון"
שי: "נועה תראי, הנה פיל"
כל הודי שרואה אותי במלון בבוקר/בערב:" Good Morning/Evening Sir"
חברים ומשפחה, אנחנו כבר מתגעגעים.
ניתן ליצור איתנו קשר בטלפונים הבאים (להוסיף קידומת להודו):
שי - 7798980487
יפית - 8390783655
למי שלא הבין, אנחנו בהודו. כן בהודו. אני יודע, חלקכם מופתעים אבל בסוף קיבלנו את הויזה ונחתנו בשלום.
לגבי הויזה, לאחר מאמצים די רבים של החברה הגיעה הישועה בדמות אישור העבודה המיוחל. אני חייב למסור פה תודה למי שבסופו של יום אישר את הויזה, לא זוכר את שמו המלא להלן תמונתו:
שימו לב לחץ הצהוב, שם ישבה הויזה שלי בחודשים האחרונים.
אז אנחנו כבר כמעט שבועיים בהודו. הטיסה הייתה די קלה יחסית למלחמה שהתכוננו אליה - לשמחתי לא נאלצנו להשתמש בארסנל הנשק שכלל: כרית מהבית, שתי שמיכות, חמישה סטים של בגדי החלפה (יכול להיות שהיו יותר), 6 גרברים וחבילה של סרטי DVD נוספים לילדה. אבל העיקר שהגענו מוכנים..
בשדה התעופה נראינו די מצחיק ולא קשה לתאר זאת, תחשבו על זוג עם שתי ילדות, 6 מזוודות (150 קילו), 2 כסאות בטיחות, 2 עגלות ילדים ועייפות בעיניים. כשאני מביט לאחור, סלאח שבתי קטן לידינו :)
אם הגיענו למומבאי, יפית התרשמה מיופי והנקיון השורר בכל מקום. היא אפילו השוותה את העיר לניירובי שידועה בבטחון התושבים ואיכות החיים, אני טענתי שהכל יחסי ומבחינתי מומבאי היא בירת אסיה (מקווה שהיא לא קוראת את הבלוג, אבל על מי אני עובד).
יש הרבה מה לספר אבל תתייאשו מהאורך, אז החלטתי לתמצת את החוויה בשבועיים אלו ע"י מספר ציטוטים:
נועה: "אבא, הבטחת לי חברים חדשים, איפה הם?"
יפית: "המקום הזה נראה כמו ניירובי".
יפית: "אני בסדר, לא התאכזבתי מאוד כי לא היו לי ציפיות".
יפית: "לא נעים לי לעבור במלון, כל פעם שאני עוברת כל העובדים נעמדים ומסתכלים עלי".
נועה: "הנה פרה ועוד פרה ועוד פרה..."
נועה: "אני מתגעגעת לבית שלי"
נועה: "לא דיברתי עם אופיר במחשב".
אחד מעובדי המלון, על ליהי: "היא יפה כמו האבא".
שי: "אל תשכח להגיד לאשתי".
נועה: "לא בא לראות עוד בתים".
שי: "מה נסגר עם ההודים האלה, מתחילים את היום באחד עשרה".
יפית: "אני מרגישה כלואה במלון"
שי: "נועה תראי, הנה פיל"
כל הודי שרואה אותי במלון בבוקר/בערב:" Good Morning/Evening Sir"
חברים ומשפחה, אנחנו כבר מתגעגעים.
ניתן ליצור איתנו קשר בטלפונים הבאים (להוסיף קידומת להודו):
שי - 7798980487
יפית - 8390783655