המרדף אחרי הפשמינות

טוב אז לשם שינוי החלטתי להתפרע ולפרסם שני פוסטים באותו השבוע, אתם בטח חושבים לכם מי זה המשוגע הזה.. אבל אני מבטיח נשארתי אותו הבן אדם שהבטיח לכתוב לפחות פעם בשבועיים וכנראה ימשיך לא לעמוד בזה.בפוסט הנוכחי קצת חוויות מהטיול לקראלה.

השבוע חזרנו מטיול בנות מקראלה, 5 בוגרות, 2 ילדות ואני. למה זה חשוב, כי נחשו מה מעניין בנות בטיול בהודו, ונחשו מה לא מעניין בנים, או בקיצור נמאס לי לחפש פשמינות בשווקים מוזרים. לא הרבה יוצא לך להגיע לאיזורים ירוקים וחווייתיים כמו קראלה, אבל בא נעצור את הכל, נעכב את המסלול, לא נאכל צהריים והעיקר נקנה עוד פשמינות. נשמע טוב אההה, לא אם את גבר !! זהו פרט שהבנות קצת שכחו, אבל עזבו נתמקד בעיקר.

נועה עם פשמינה בצבע סגול עמוק, וקישוטים בעבודת יד.

הבנות - take 1

הבנות - take 2

הבנות - take 3

כל הדרכים כשרות - חלק א'

תארו לכם את הסיטואציה הבאה, כל משפחתנו נדחסים לרכב שכור עם נהג שמבין אנגלית (חשבתי לציין, כי זה נדיר), הרכב בגודל של חצי Hyundai getz, כולנו דחוסים בספסל האחורי, הנהג מחליט שהיום יום המזל שלו ומחליט לחתוך כביש שהעומס בו מזכיר את נתיבי איילון בערב ראש השנה, זה עובדה זניחה בעיניו. תעצמו את העיניים ותחשבו מה יכול לקרות....

ובכן, כמובן שנכנס בנו אופנוע עם שני רוכבים ללא קסדות, שניהם התרסקו. הנהג לקח שנייה לעצמו למחשבה, עשה פרצוף והחליט לעצור בצד ופה מתחיל הסרט ההודי. שני הרוכבים התרוממו כאילו לא קרה כלום, ובעודם צולעים התחילו לרוץ לכוון הרכב, הנהג יצא מהרכב והתחיל לחטוף מכות (אנחנו עוד דחוסים ברכב), ואז התחיל לרוץ במהלך הרחוב הראשי (נתיבי איילון, אמרנו), בינתיים מתחילה התקהלות (ההודים אוהבים לעמוד ולהסתכל, אם זה על תאונה, אם זה כשהם צריכים לעבוד, או בכלל לעשות פעולה אקטיבית כלשהי). טוב פה כבר החלטנו שנצא מהאוטו, הרגענו את נועה שקצת נלחצה, אספנו את חפצינו והתחלנו לחשוב מה עושים כאשר לפנינו האפשרויות הבאות:

1. פשוט ללכת.

2. לחכות לנהג ואז ללכת.

ולפני שאנחנו מעכלים את האופציות הנוספות, מגיע איזה ילד נכנס לאוטו ופשוט מתחיל לנסוע, סתם בשביל הסקרנות העניין החלטתי לשאול אותו מה הוא בדיוק עושה... "אני מהמשטרה ,"החזקנו את עצמנו מלצחוק והילדון פשוט נסע. התקשרנו לחברה והם אישרו שזה מהמשטרה. 

שכחתי לציין, יצאנו ללא פגע.

חנות צמידים ב- Laxmi road

לך לך אל הארץ אשר אראך

הגיע הזמן ומגיעים לבקר בארץ, לא רוצים לשמוע על צ'פטי ולא על אורז ביריאני. רוצים חומוס, פלאפל ועוד חומוס. מוטי - הפעם אין צורך להביא אבו-חסן לשדה, אנחנו נוסעים לשם ישר מהשדה.
בא לנו לראות קצת פרצופים מוכרים ולעבור בסופר מרקט, אפילו אם זה רק בשביל להריח קצת ניחוחות מוכרים. ואנחנו מאוד מצטערים דפני והסטודנטים, אבל יהיה לנו קשה לעמוד בחרם על תנובה.. תסלחו לנו אבל לכל אדם יש חלום והחלום שלי הוא פיתה עם גבינת עמק.

להלן כמה תמונות שכנראה לא נראה בארץ...

היש מגניב ממני?

דברים שלמדתי ברג'סטן

אחחחחח.... איזה דיכאון לחזור לעבודה לאחר עשרה ימי טיול.

לאחר מספר שנים טובות, יצאנו לחופשה "ארוכה", לא כמו בימים הטובים אבל בהחלט חופשה מרעננת. נסענו כל המשפחה עם הגולדשמיטים ודיסק של "דיג דיג דוג" לרג'סטן ל- 10 ימים. אמרתי לעצמי אם כבר מלך, אז לחיות גם כמו מלך בארץ המלכים.
רג'סטן מפורסמת במקדשיה הרבים (שלא באמת מעניינים אותי) ובארמונות המהרג'ות (שלא באמת עניינו את הילדים), ארמונות אלו משמשים בעיקר מלונות. למי שלא יודע שלטון המהרג'ות פסק איפשהו בתחילת שנות החמישים עם הלאמת ארמונותיהם והפיכתם לרכוש ציבורי, כשאתה נמצא באיזור ומבקר בארמונות אלו אתה מבין שהמהרג'ות לא היו בין הצנועים באנשים שלנוכח העושר שהפגינו וארמונות הפאר לא ברור כיצד האנשים העריצו אותם. נמשיל את זה להיום, אני לא ממש רואה קבוצות של מעריצים שיקומו לנוחי דנקנר או ליצחק תשובה.

את הטיול התחלנו בטיסה ל- Jaipur, שם לנו במלון/ארמון מדהים, עברנו לפושקר עיר קטנה של כ- 25,000 תושבים עם יותר שלטים בעברית ממה שתראו באמצע תל אביב. משם המשכנו ל- Kisingarth עיירה שאין בה יותר מדי למעט לינה בארמון על נהר (אתם כבר יכולים לתאר את חווית היתושים), בעיירה הנ"ל זכינו גם להופעת מוזיקה פרטית במהלך ארוחת הערב מה שהיה די מביך. לאחר מכן עברנו ל- Udaipur וישנו במלון די מגניב מחוץ לעיר, בטבע מדהים ולסיומת נפשנו במומבי.

ליהי מנסה להבין מה זה גמל ולאכול לו את הדבשת

נועה בטיול הגמלים

מוקדש למטקה

והיום עוד קצת על יעילות הודית (שזור באמונות טפילות), שירותי הרפואה וחברה חדשה -

חשבתם שסיימנו עם העבודות בבית... אז זהו שלא. באורח פלא העבודות נמשכו ונמשכו ולאט לאט הפכנו למן סוג של קמע שחור עבור העובדים. אביו של הצבע הראשי נפטר, כמובן שהוא נזכר בזה רק שהוא הבריז מלהגיע ובאופן מפתיע הגיע למחרת להמשיך את עבודותיו. המסגר שבר את רגלו, הלך לבקר כנראה איזה בודהה וביום המחרת הגיע כמו חדש, מדהימים יכולות האלים פה.החשמלאי הגיע לשמוע מה צריך לסדר, ולאחר מספר ימים הגיע לשמוע שוב, ולאחר מספר ימים לשמוע שוב, כנראה שהוא לא שומע משהו. בכל אופן אתמול הוא הגיע סוף סוף וסידר את השקע שלא עבד, את השקע השני החליט שיסדר עוד שבוע :) אנחנו נמתין, מקווה שלא יקרה לו כלום, קמע שחור אמרנו כבר..

זה לא שכונת פאר, זה לא שכונה של עוני (או שכן)

אז הגיע הרגע המיוחל ועברנו לדירתנו החדשה. לאחר לא מעט התלבטויות וכשלושים דירות שראינו החלטנו שמצאנו דירה. החלטתי לשתף אתכם בהתלבטויותנו לפני קבלת ההחלטה:
1. האם מספיקים לנו חמישה וחצי חדרים?
2. האם חמישה חדרי שירותים ומקלחת יספיקו?
3. האם שלושה כווני אוויר ודירה בקומה עשירית יספקו אותנו?
4. האם שתי מרפסות מספיקות?
5. האם מספיקה בריכה אחת?
ובכן לאחר הרבה מאוד התלבטויות, החלטנו להתפשר ולקחנו את הדירה :)
 הדירה בשכונת Kalyani Nagar, באיזור די מרכזי של פונה וליד כל החברים.הרבה חוויות עברו עלינו מיום המעבר, להלן מבחר מייצג:

נועה בת שלוש

השבוע חגגנו יום הולדת לנועה. התזמון מעניין שכן בדיוק השבוע גיליתי שלהודים יש לפעמים שני תאריכי יום הולדת. לחלקם יש את תאריך היום ההולדת הרשמי שמשמש עבורם כמפתח לבתי ספר מסויימים וכנראה לעוד אילו טריקים לשבירת מחסומי בירורקרטיה, ובנוסף יש את התאריך האמיתי.
באמדוקס אוהבים לחגוג את ימי ההולדת לפי המיטב המסורת שבה כולם דואגים לבעוט לבחור המסכן בתחת. אני אפילו לא רוצה לדעת איך חוגגים יום הולדת לבנות באמדוקס, אבל בטוח שיצא לי לראות. אדאג לעדכן. יפית ד"א טוענת שבטח לא חוגגים, כי המשפחה כל שנה מתבאסת שיש להם בת ולא בן זכר.

נועה וחברי צוות המלון במסיבת "הפתעה" שארגנו לה, היה לנו ניחוש פרוע שזה מה שיקרה כאשר כל עובד מלון שאל אותנו אם יש לנועה יום הולדת ביום רביעי. תמונות באדיבות צלם הבית: מנכ"ל המלון :)

דווקא נחמד פה

אז די פישלתי בזמן האחרון עם חוסר עדכון הבלוג, אני מקווה שכתיבת הפוסט הנוכחי מסמלת את ההתחלה החדשה... כמובן שחוסר התגובות לבלוג לא כל כך מדרבן לכתוב, אך תגובות הרחוב די מעודדות - כל בוקר אני פותח את החלון וצועק: "אם אתם רוצים שאמשיך לכתוב, תמשיכו ללכלך" ואכן הרחובות מטונפים.
למי שלא הבין, אנחנו בהודו. כן בהודו. אני יודע, חלקכם מופתעים אבל בסוף קיבלנו את הויזה ונחתנו בשלום.
לגבי הויזה, לאחר מאמצים די רבים של החברה הגיעה הישועה בדמות אישור העבודה המיוחל. אני חייב למסור פה תודה למי שבסופו של יום אישר את הויזה, לא זוכר את שמו המלא להלן תמונתו:

שימו לב לחץ הצהוב, שם ישבה הויזה שלי בחודשים האחרונים.

אז אנחנו כבר כמעט שבועיים בהודו. הטיסה הייתה די קלה יחסית למלחמה שהתכוננו אליה -  לשמחתי לא נאלצנו להשתמש בארסנל הנשק שכלל: כרית מהבית, שתי שמיכות, חמישה סטים של בגדי החלפה (יכול להיות שהיו יותר), 6 גרברים וחבילה של סרטי DVD נוספים לילדה. אבל העיקר שהגענו מוכנים..
בשדה התעופה נראינו די מצחיק ולא קשה לתאר זאת, תחשבו על זוג עם שתי ילדות, 6 מזוודות (150 קילו), 2 כסאות בטיחות, 2 עגלות ילדים ועייפות בעיניים. כשאני מביט לאחור, סלאח שבתי קטן לידינו :)

אם הגיענו למומבאי, יפית התרשמה מיופי והנקיון השורר בכל מקום. היא אפילו השוותה את העיר לניירובי שידועה בבטחון התושבים ואיכות החיים, אני טענתי שהכל יחסי ומבחינתי מומבאי היא בירת אסיה (מקווה שהיא לא קוראת את הבלוג, אבל על מי אני עובד).

יש הרבה מה לספר אבל תתייאשו מהאורך, אז החלטתי לתמצת את החוויה בשבועיים אלו ע"י מספר ציטוטים:
נועה: "אבא, הבטחת לי חברים חדשים, איפה הם?"
יפית: "המקום הזה נראה כמו ניירובי".
יפית: "אני בסדר, לא התאכזבתי מאוד כי לא היו לי ציפיות".
יפית: "לא נעים לי לעבור במלון, כל פעם שאני עוברת כל העובדים נעמדים ומסתכלים עלי".
נועה: "הנה פרה ועוד פרה ועוד פרה..."
נועה: "אני מתגעגעת לבית שלי"
נועה: "לא דיברתי עם אופיר במחשב".
אחד מעובדי המלון, על ליהי: "היא יפה כמו האבא".
שי: "אל תשכח להגיד לאשתי".
נועה: "לא בא לראות עוד בתים".
שי: "מה נסגר עם ההודים האלה, מתחילים את היום באחד עשרה".
יפית: "אני מרגישה כלואה במלון"
שי: "נועה תראי, הנה פיל"
כל הודי שרואה אותי במלון בבוקר/בערב:" Good Morning/Evening Sir"

חברים ומשפחה, אנחנו כבר מתגעגעים.
ניתן ליצור איתנו קשר בטלפונים הבאים (להוסיף קידומת להודו):
שי - 7798980487
יפית - 8390783655

מי גאון של הודו?

לפעמים דברים טובים מגיעים ממצבים משונים... בעקבות יאושנו מאי הגעת הויזה ומלחמת ג"ג (גאון נגד גולן) החלטתי לנסות את כוחי בשני הז'אנרים עם שירים אקטואליים מתמיד. אתם כבר תקבעו מי ניצח.


גרסת גולן (לפי רוזה רוזה) -
רוזה, רוזה, רוזה, רוזה
חיכיתי כל הלילה לקבל ת'ויזה
ועכשיו משלא הגיעה
ואני בדרכי לגהה
ואני עלייך יותר משתגע

רוזה, רוזה, רוזה, רוזה
למה לא הגיע הויזה?
בלילות יושב בוכה
ולך לויזה מחכה

הודו, הודו, הודו
עם הריחות והניחוחות
עם גללי העיזים
איך אנחנו מעיזים

הודו, הודו, הודו
כמה נחכה
אהבה נכזבת
והויזה מתעכבת


גרסת הגאון (לפי בפרדס ליד השוקת)-
במשרד ליד ה- travel
לא מוצאים מנוחתנו
כמה נחכה?


ואני עודי פוסע
בין הקניון לבין ה- CD
כמה נחכה?


עוד לא התרגלנו
שאנו בארץ
כמה נחכה?


....טוב קשה להמשיך, בכל זאת באמת נראה לכם שקווזקזי יוכל לחכות שירים של טהרלב?
 אתם מוזמנים להגיב ולהצביע על הגרסה המנצחת.

לסיום, מזל טוב להודו על הזכייה בגביע העולם בקריקט !!!

"איפה את ויזה" או "הבלוג נולד"

ובכן זו לא משימה פשוטה לכתוב בפעם הראשונה בבלוג הראשון, אבל החלטתי לנסות, וזאת בניסיון להמנע מהפצת מיילים בתפוצה מביכה.

אנחנו עכשיו לאחר השלב שבו אנשים עדיין המומים ממעברנו להודו, ואנחנו די מרגישים גיבורים.. זה קל שאתה עדיין בארץ ובמלון חמשת הכוכבים של אמא. ברור לנו שהמצב ישתנה די בקרוב ואולי אם יש מישהו בשגרירות ההודית שיקרא את הרשומה זה יהיה אף בקרוב מאוד :) בניסוח חופשי יותר "אנחנו מתים לטוס כבר !!!!!"

מבחינת רשימת המטלות שלנו אנחנו די מתקדמים, נשארו לנו רק 12 דברים לטפל שזה די משעשע בהתייחס לעובדה שהיינו אמורים לטוס היום.

טוב אחדל מהתלהבותי ואפסיק את הכתיבה הנוראית הזאת. מיציתי את הכתיבה מהארץ. אצרף רק את שבועת הבלוג ההודית שלי:
1. הבלוג מיועד בעיקר לחברים ומשפחה, אך לא אתנגד לקוראים מחוץ למעגל.
2. מבטיח לכתוב לפחות פעם בשבועיים.
3. תמונות - מכיוון שאני פרפקציוניסט בנושא, אין התחייבות לתדירות אך ניתן להניח שיהיו תמונות.
4. מבטיח בדיחות קרש.
5. כתיבה עברית.
6. לכמות התגובות תהיה השפעה ישירה על תדירות הפרסומים.

שלכם, גופטה